החלטה בתיק ת"א 33741-03-12

ביום 6.1.2013 ניתן פסק-דין שלפיו נדחתה התביעה בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, חרף ארכות שניתנו לו ולמרות החלטות שונות בעניין הגשת התצהירים ומועדיהם והחלטה הקובעת שאי הגשתם במועד תביא למתן פסק-דין. כל זאת כפי שיפורט להלן. התובע ביקש את ביטולו של פסק הדין ולאחר שהתקבלו תגובות ותשובות ניתנת בזה החלטה בבקשה.

רקע והשתלשלות הדברים

2.         ביום 19.3.2012 הגיש התובע את כתב התביעה ובקשה למתן צו מניעה זמני. לאחר ארכות שונות ולאחר שהנתבע הגיש את תגובתו, התקיים דיון ביום 2.4.2012 לפני כבוד השופטת מ' פורר. בהסכמת הצדדים ניתן סעד זמני בכפוף לכך שהתובע יפקיד פיקדון כספי בסך של 3,000 ש"ח ולהמצאת שתי ערבויות משני ערבים כל אחת בסך של 10,000 ש"ח. על-פי ההחלטה ובהסכמת הצדדים נקבע, כי אם לא תומצאנה הערבויות, יפקע הצו בלא צורך בהחלטה נוספת. הסכום הנמוך של 3,000 ש"ח הופקד, אך הערבויות האחרות לא הומצאו ומכאן שהצו פקע.

כתב ההגנה הוגש ביום 4.4.2012 ונתמך במסמכים ובתצהירים, כפי שיפורט להלן.

בהחלטה מיום 19.4.2012 נקבע שקדם משפט יתקיים ביום 18.10.2012. במסגרתה של החלטה זו אף ניתן צו הדדי לגילוי מסמכים ולעיון בהם וכן למסירת שאלונים ולמתן תשובות להם תוך ארבעים וחמישה יום.

3.         טענת התובע בכתב התביעה, בתמצית, היא שכנגד "סכום כסף נכבד" - שלא צוין מהו - התובע קיבל בתמורה "40% מבית העסק" של הנתבע (שם, פסקה 6) ומכאן תביעתו לסעד הצהרתי שייקבע שהתובע הוא בעליו של 40% מהעסק שאותו מנהל הנתבע. המסמך היחיד שצורף אל כתב התביעה הוא הסכם מיום 22.10.2009 שלפיו התובע יהיה זכאי לשיעור של 40% "בכל הנוגע לשיווק מוצרי הניקוי".

בכתב ההגנה אשר נתמך בשלושה תצהירים, טען הנתבע כי אמנם נחתם הסכם כאמור אשר התייחס רק אל רווחי השיווק ולא אל הבעלות בעסק, אולם כנגד כך שילם התובע באמצעות המחאה על סך של 23,370 ש"ח שחוללה ולא כובדה (שם, נספח א'). כן טען, כי בפועל קיבל התובע כספים מבלי שהשקיע דבר. בסוף שנת 2010 התקיים הסכם בוררות בין הצדדים, שבו הוסכם שהתובע יעזוב את העסק ולא יקבל עוד דבר מעבר למה שכבר קיבל. עובדות אלו נתמכו בתצהיריהם של שני הבוררים המוסכמים וכן בתצהירו של הנתבע.

4.         בקדם המשפט שהתקיים ביום 18.10.2012 התקיים תחילה דיון קצר שתוכנו לא תועד בפרוטוקול. במהלכו הסבתי את תשומת לבו של בא-כוח התובע לתמיהות הרבות העולות מכתב התביעה ובין השאר לכך שטענות התובע אינן נתמכות בדבר.

בדיון זה טען בא-כוח הנתבע כי העביר אל בא-כוחו של התובע שאלון יחד עם כתב ההגנה, שהוגש כאמור לעיל, עוד בחודש אפריל. לטענתו, בא-כוח התובע טען כי לא קיבל את השאלון, ועל-כן בא-כוח הנתבע שב ושלח את השאלון פעם נוספת אל בא-כוח התובע באמצעות דואר רשום, אשר לא נדרש. מסיבה זו נמסר השאלון לבא-כוחו של התובע במהלך הדיון. לבקשת הצדדים, נקצב זמן למתן תשובות לשאלון של הנתבע ונקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע ולהשלמת תצהירי הנתבע, שכבר הוגשו, כאמור לעיל.

על-פי ההחלטה שניתנה בדיון במעמד הצדדים ובאי-כוחם, המועד שנקבע למתן תשובותיו של התובע לשאלון שהציג לו הנתבע, היה יום 7.11.2012. עוד נקבע כי תצהירי התובע יוגשו עד יום 19.12.2012 ותצהירי הנתבע יוגשו עד יום 30.1.2013. בנוסף נקבע בהחלטה ובהדגשה כלהלן:

                        "אי הגשת תצהירים במועד תחשב לאי התייצבות למשפט על כל המשתמע מכך וכן להסכמת בעל הדין שלא הגיש את תצהיריו במועד לכך שיינתן נגדו פסק-דין בשל היעדר התייצבות לדיון וזאת ללא צורך במתן החלטה נוספת קודם למתן פסק הדין".

5.         ביום 24.10.2012 הודיע בא-כוחו של הנתבע כי הוא מבקש שהתצהירים אשר כבר הוגשו יהוו את התצהירים מטעמו.

משלא השיב התובע לשאלון שהוצג לו כפי שנקבע, הגיש הנתבע ביום 6.12.2012 בקשה למחיקת התביעה על הסף (על-פי תקנה 122 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בבקשה נאמר, כי משלא השיב התובע לשאלון עד המועד שנקבע (7.11.2012), שלח בא-כוח הנתבע מכתב אל בא-כוחו של התובע (שהעתקו צורף לבקשה), והודיע לו כי אם לא ישיב לשאלון עד יום 22.11.2012 יפנה בבקשה לבית המשפט. למרות זאת, לא השיב התובע לשאלון והבקשה הוגשה כאמור, רק בחלוף כשבועיים.

בהחלטה מיום 9.12.2012 נקבע כי על התובע להשיב לשאלון ולהודיע לבית המשפט, לכל המאוחר עד יום 20.12.2012, שכך עשה ולחלופין להגיב לבקשה עד המועד האמור.

6.         ביום 17.12.2012 הגיש בא-כוחו של התובע בקשת ארכה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו עד יום 18.12.2012, בעודו מציין כי לא הצליח לאתר את בא-כוחו של הנתבע. בהחלטה מאותו יום, הופנתה תשומת לבו של בא-כוח התובע לכך שהמועד שנקבע להגשת תצהירי התובע הוא ממילא יום 19.12.2012.

ביום 23.12.2012, לאחר שחלף המועד להגשת תצהירי העדות הראשית של התובע, הגיש בא-כוחו בקשת ארכה דחופה נוספת, שבה ביקש ארכה עד יום 27.12.2012 וציין כי בשל כך שהתצהירים יוגשו, מתן התשובות לשאלון שהוצג לתובע "מתייתר". גם בבקשה זו טען כי לא ניתן היה להשיג את תגובתו של בא-כוח הנתבע.

בהחלטה מיום 23.12.2012 נענתה בקשתו של התובע ונקבע כי עליו להגיש את תצהירי התובע עד המועד שביקש להגישם, 27.12.2012.

7.         ביום 25.12.2012 הגיש הנתבע תגובה לבקשת הארכה האחרונה שהגיש התובע ובקשה למחיקת התובענה. בבקשה זו ציין בא-כוחו של הנתבע כי טענת בא-כוחו של התובע כי לא עלה בידיו להשיג את בא-כוח הנתבע "תמוהה". שכן הדבר אינו סביר מאחר שמשרדו פעיל, במקום מזכירה ובא-כוח התובע אף שוחח עמו פעמים רבות באמצעות הטלפון הנייד וכי השניים אף החליפו ביניהם מסרונים. בנוסף לכך טען, כי בקשת הארכה של התובע הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת תצהיריו וכי עד מועד הגשת הבקשה לא התקבלו התשובות לשאלון, אשר בניגוד לטענת בא-כוח התובע, אינן מתייתרות בשל כוונתו להגיש תצהירים. לפיכך ומאחר שטרם התקבלו התשובות, ביקש הנתבע בשנית, את מחיקת התביעה.

בהחלטה מיום 26.12.2012 נקבע כי על התובע להשיב לשאלון ולהודיע שכך עשה לכל המאוחר עד יום 10.1.2013 ולהודיע שכך עשה.